שיטת העבודה שלי

הפסקתי ללמוד בכתה חי"ת. הרגשתי שלימודים זה לא בשבילי. באתי מרקע אישי לא פשוט – אבא נעדר, אימא חלשה. כילד עברתי מבית ספר לבית ספר. בכל פעם הגיע השלב שבו אמרו לאימא שלי: לילד יש בעיות קשב וצריך אבחון. אמא הכחישה ואני הרגשתי חסר יכולת ומתוסכל.  נדדתי בין בתי ספר. חווית הלימודים נצרבה בי ככישלון מגיל צעיר. 

כשפגשתי את אורנת בשנת 2011, עבדתי עם נוער בסיכון. נפגשנו בתחנת דלק בכביש 6 ובתום השיחה היה ברור שאני הולך למכינה קדם-אקדמית. הייתי בן עשרים ותשע. לא היה לי פשוט לשלב עבודה עם לימודים בשעות הערב ועם זוגיות טרייה. הצלחתי לסיים את המכינה והתחלנו לברר מה מעניין אותי. החלטנו על המקצוע שאני עובד בו עד היום – קרימינולוגיה. נרשמתי לבית ברל: יום לימודים בשבוע, תואר משולב עם מדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה.
 
הצלחתי לסיים את התואר בשיניים. אם זה היה תלוי בי בלבד, ביום של המבחן האחרון לא הייתי הולך. משהו בעקשנות של אורנת, בהסתכלות קדימה, בלראות את הדרך, את המטרה, גרם לי ללכת. סיימתי את התואר לפני ארבע שנים.
בהתחלה הייתי מקבל טופס מבחן ופשוט מחזיר אותו בלי לנסות אפילו. אבל יש משהו ביכולות של האישה הזאת: בדיוק, ברגש, בטוטליות, שמניע אותך קדימה. זה המשיך להיות קשוח לכל אורך הדרך. כל פעם שהצלחתי לדייק את הקושי מול ועם אורנת, את מה שאני מרגיש – גיליתי שיש לבעיות שלי פתרונות: מורים פרטיים, אבחון, עזרה רפואית...
 
בעידודה של אורנת חזרתי גם לתחביב שלי מימי הילדות, והלכתי לעשות קורס מאמני כדורגל, פעם בשבוע בימי שישי. הצלחתי לסיים גם את הלימודים האלה, ואני בונה כיום קבוצה בקיבוץ שעברנו לגור בו, גם זה בהמלצת אורנת, שחשבה שהחיים שלנו יהיה יותר טובים בקיבוץ. והיא צדקה: הקיבוץ מספק לי ולמשפחה שלי מערכת תמיכה קהילתית. אלו דברים שאין לי מהבית ומהמשפחה הגרעינית.

לפני שפגשתי את אורנת לא חייתי את החיים, שרדתי אותם. מאז שפגשתי את אורנת, התחלתי להסתכל קדימה ולצמוח